החלטה בתיק ת"א 15406-07-10

1.      בפני בקשה מטעם הנתבעת - חברת סונול ישראל (להלן:"המבקשת"), לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות עילת תביעה.

2.      רקע עובדתי

על-פי כתב התביעה המתוקן בשנית, מיום 6.4.11 (להלן: "כתב התביעה"), החל מספטמבר 2000 ועד שנת 2005 העניק התובע (להלן: "המשיב"), שירותים שונים כמתווך ומפשר במשאים ומתנים ובמחלוקות שונות בין הנתבעת לבין בעלי ומפעילי תחנות דלק, במסגרת הסכם בעל-פה, במתכונת של "תשלום על-פי הצלחה" (להלן: "הסכם הסיוע"), כאשר "הצלחה" משמעה חתימת הסכם עם סונול בתחנה בה התובע פעל וסייע (להלן: "הסכם תחנה").

עוד נטען בכתב התביעה כי; הנתבעת התחמקה מלשלם לתובע את שכרו המוסכם, לגבי חלק מהתחנות בהן נחתמו הסכמי תחנה; ובחלק אחר מן התחנות, כאשר לא הוסכם על שכר הטרחה, נמנעה הנתבעת לשלם לתובע את שכרו הראוי.

3.      תמצית טענות המבקשת :

               א.   במועד הגשת התביעה (ביום 13.7.2010) חלפה תקופת ההתיישנות לגבי הסכם הסיוע, שהינה 7 שנים מיום בו התגבשה "עילת התביעה", לפי סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

                ב.   זכאותו של המשיב לשכר טרחה התגבשה במועד חתימת הסכם תחנה; על כן, ככל שנחתם הסכם כאמור, ולמשיב לא שולם שכר הטרחה בגינו, התגבשה לו במועד זה עילת תביעה נגד המבקשת, בגין הפרת הסכם הסיוע.

                ג.    לטענת המשיב, המבקשת לא שילמה לו שכר טרחה עבור 13 הסכמי תחנות; מתוכם, טוענת המבקשת, נחתמו 4 הסכמים במהלך שנת 2002 (להלן: "הסכמי 2002"); על כן, משלא שולמו למשיב כספים בגין כל אחד מהסכמי 2002, אזי; ניתן היה להבין כי סונול כלל אינה מכירה בהסכם הסיוע; מכאן, המשיב צריך היה לגבש את עילת תביעתו נגד סונול בגין הפרת הסכם הסיוע כבר בפעם הראשונה, עם חתימת הסכם תחנת החוף ביום 21.4.2002; דין התביעה להדחות על הסף, שכן חלפו יותר משבע שנים מיום ההפרה הראשונה, היינו מיום 21.4.2009, וכן בגין הפרות של כל אחד מהסכמי 2002.

                ד.   אין לקבל את טענת המשיב כי לא היו ידועים לו המועדים בהם נחתמו הסכמי התחנות, שכן ברי כי התובע יכול היה, בזהירות סבירה, לדעת האם ומתי נחתמו ההסכמים, לאור קשריו ההדוקים של המשיב, כפי שטען בכתב התביעה, עם בעלי ומפעילי תחנות התדלוק.

4.      תמצית טענות המשיב :

               א.   פעילות המשיב מכוח הסכם הסיוע בהתייחס לתחנות השונות, היוותה מכלול אחד ויש לראות את הפעילות כ"חטיבה אחת". התוצאה המשפטית הינה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל מ"החוליה האחרונה בשרשרת", ולא כטענת המבקשת מ"החוליה הראשונה"; כמו כן, ההתיישנות לא חלה על יתר התחנות בהן הושגו הסכמים (מלבד הסכמי 2002), גם על-פי טענת המבקשת.

                ב.   לאחר חתימת הסכמי התחנה טרם התגבשה למשיב הזכות לתשלום; וזאת מאחר שההסכמה בין המשיב לבין המבקשת היתה כי הסכום המגיע למשיב יידון ויסוכם במועד מאוחר יותר; לא סוכם האם התשלום ישולם לאחר כל "הצלחה" או שיושפע ממספר "הצלחות"; עניין התשלום נדון במועדים שונים למשל, במו"מ עם מר להב בשנת 2001 דובר על תשלום "כולל"; בפועל, בשנת 2004 הוצע למשיב סכום בלתי ראוי, הצעה שנדחתה על ידו.

                ג.    באשר להסכמי 2002, המבקשת מנועה מלטעון להתיישנות מאחר שהיה זה באחריותה ליידע את המשיב בדבר חתימת הסכמי התחנה, כאשר בפועל לא עשתה זאת. המשיב לא ידע את המועדים המדוייקים בהם נחתמו ההסכמים עד לדצמבר 2003 (בפגישתו עם מנכ"ל סונול דאז), ולא אמור היה לדעת, במהלך העסקים הרגיל, עקב אי מעורבותו במעמד חתימת ההסכם, לאור החשיבות שבאי גילוי הסודות המסחריים המצויים בתוכנו.

אשר על כן,

5.      תמצית הטענות בתשובה לתגובה:

               א.   לא ניתן לראות בפעולות המשיב "חטיבה אחת"; שכן, מדובר בפעולות שביצע המשיב, לטענתו, עם תחנות דלק שונות, עם אנשים שונים, בזמנים שונים, ובמסגרת משאים ומתנים נפרדים שלא היו תלויים זה בזה; כמו כן, הפעולות הנטענות לא בוצעו "למטרה אחת", כפי שניתן ללמוד מפסק הדין אליו מפנים המשיב והמבקשת, ע"א 210/53 שמשון נ' איון פ"ד י 1767 (1956) (להלן: "הלכת שמשון"); פעולות המשיב המסגרת הסכם הסיוע נעשו בכל תחנה לשם מטרה אחרת, אם לצורך הסכם פשרה, או לצורך הסכם המשך פעילות ועוד.

עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי שכר הטרחה מוצג על-ידי המשיב בפירוט באשר לכל אחת מתחנות הדלק בהן נחתם הסכם, ואינו משמש כפי שנקבע בהלכת שמשון, רק ככלי להערכת השכר הראוי בעד כל "חבילת הפעולות";

בנוסף, נטען כי באשר להסכמים עם תחנת "סמדר" (מיום 18.3.2001) ותחנת "בר יהודה" (מיום 31.10.2002), המשיב קיבל את התשלומים בסמוך לחתימת כל אחד מן ההסכמים הללו; מכאן, שהמבקשת לא חיכתה לצורך מתן תשלום גלובלי בגין כלל ההסכמים ולא מדובר בפעולות שהן "חטיבה אחת".

                ב.   המשיב לא יכול לחסות תחת הגנת ההתיישנות "שלא מדעת", הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן; לא הוכיח כי נעלמו ממנו עובדות המהוות את עילת התובענה כאשר היה זה מסיבות שאינן תלויות בו וכן כי לא יכול היה למונען בזהירות סבירה; זאת מאחר שעצם חתימת ההסכם בין המבקשת לבין תחנת תדלוק (בשונה מתנאיו המסחריים), איננה סוד מסחרי ולא נשמרה בסוד מפני המשיב; התנהגותו אינה מתפרשת כ"זהירות סבירה", מקום שבו לא טרח לנסות ולברר האם נחתמו ההסכמים שלטענתו תיווך בהם.